גלות האני |שלום רוזנברג

אדם חי את חייו ואיננו מודע לכך שהוא עבד לפרסומת מסחרית או לתעמולה פוליטית. בעקבות האותנטיות על פי הראי"ה קוק

אותנטיות? קשה להסבירה, אך קל להרגיש את אובדנה, ואז מאוחר מדי. בקטע מופלא (אורות הקודש, חלק שני, עמ' קמ) מתאר הראי"ה קוק את אובדן האותנטיות בשלוש מלים הלקוחות ממעשה המרכבה ביחזקאל (א, א): "וַ'אֲנִי' בְתוֹךְ הַגּוֹלָה". ה'אני' האמיתי, האותנטי, "העצמי", כפי שהראי"ה מכנה אותו, נמצא בגולה בתוך עצמי המזויף. זאת לא גולה פוליטית אלא זו הקיומית והפסיכולוגית. זהו הניכור.

יש ו"אני" וירטואלי הולך ונבנה בחיינו על ידי הפרסומת המסחרית והתעמולה הפוליטית, אמצעי התקשורת ושלטי הרחובות, וכמובן המדיה, האינטרנט, אמצעיו ומשרתיו. בתוכו הולך לאיבוד העצמי האמיתי שלנו. "אני וירטואלי" זה הוא אשר מביא את הצעירים לשכרות, לנהיגה פרועה, למריבות דמים על דברים של מה בכך. מתוך גלות ה"אני" משתעבדים בני אדם למלאכי חבלה ואף למלאך המוות. כך נולד פרדוקס השעבוד. אנו עשויים למצוא עבד "שרוחו מלא חירות, ולהיפך בן־חורין שרוחו הוא רוח של עבד". עבד שרוחו מלאה חירות הוא הנאמן לעצמיותו. מי שכל חייו תלויים בערכים החברתיים המזויפים הוא העבד האמיתי.

במעין מבוא להגדת הפסח (עמ‘ רמה) מתאר לנו הראי“ה כיצד שחרור האני האמיתי אינו אפשרי אלא רק אחרי ביעור החמץ, כלומר שחרור מהאני המזויף שמעכב את חירותו. ולבני דורנו אנו, הוא מוסיף על חמץ זה “שהיזקו מצוי ביותר בעת אשר אור של גאולה מתנוצץ עליו“, כלומר עלינו.

שלושה חטאים

לדעתי, סכנת הניכור משתקפת לפי הראי"ה בשלושת החטאים הסמליים היסודיים של האנושות שעליהם מדברות התורה והאגדה. חוזרים אנו וחוטאים ב"חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואיבד את עצמו". זהו חטא ההיגררות אחרי נחש ההופך מדי פעם את עורו לצורות מפתות חדשות. בגלל זאת, "לא ידע [אדם] להשיב תשובה ברורה על שאלת אַיֶּכָּה, מפני שלא ידע נפשו, מפני שה'אניות' האמיתית נאבדה ממנו, בחטא ההשתחוויה לאל זר. חטא ישראל, זנה אחרי אלהי נכר, את אניותו העצמית עזב".

החטא השני בוטא באלגוריה חז"לית על חטא הארץ, חטא הכלכלה. הראי"ה ראה את ההבדל בין העץ לבין הפרי כמייצג את ההבדל בין האמצעי לבין התכלית. בתחום זה, לפי הראי"ה, אורב לנו חטא חמור: "חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה… נשאה עין מחוץ לה, לחשוב על דבר גורלות וקריירות". דברים אלה מתייחסים לדעתי לאחת הבעיות העקרוניות ביותר בחיי האדם: הפיכת הקריירה למרכז החיים, רדיפת הרווח והכסף כמטרות, כשאינם אלא אמצעים.

לעבודה חשיבות רבה בחיינו, ואי לכך מאיים עלינו ביטוי נוסף של ניכור, הניכור בעבודה. האותנטיות באה כאן לידי משבר קריטי. אנו חופשיים, חלקית אמנם, לבחור משלוח יד, מקצוע. אולם האם אנו יודעים בבירור מה אנו רוצים? כסף או משמעות? רצוננו האותנטי יתגלה באופן ברור רק מאוחר מדי, בעקבות הימים, בהוכחה בדרך השלילה. אותנטיות פירושה חובה לממש את ייעודנו, למרות המחיר הכלכלי והחברתי שייגבה מאיתנו.

ממד שלישי של אובדן ה"אני", פוליטי, מתואר באלגוריה חז"לית שגיבורה הוא הירח. מתחילה נבראה הלבנה כמאור שווה לשמש. "קטרגה הירח" וטענה שאין שני מלכים (שמש וירח) יכולים להשתמש בכתר אחד. לפיכך מיעט הקב"ה את אורה, "אבדה… שמחת חלקה, חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונה". האם השליט המשועבד לרייטינג וליחסי־ציבור, לרדיפה אחרי הכוח והכבוד, הוא בן חורין? והרודן הכמעט כול־יכול? האמנם סטאלין לא היה עבד? השליט הרודן הוא עבד למפלצות הפנימיות שבתוכו, לפחדים, לשנאות, לשיגעון האיום ששלט עליו. ואנו עלולים להיהפך לעבד עבדים.

מהות של צלם

"את אניותו העצמית עזב", בכה הראי"ה. אכן, הראי"ה קוק האמין במה שקרוי בבוז ובשנאה על ידי ההגות הפוסט־מודרנית "שיח מהותני". האמנם יש לנו בני האדם "מהות"? ארשה לעצמי להשתמש בשפה פוסט־מודרנית כדי לנסות ולהסביר במקצת עמדה מהותנית זאת. אעשה זאת תוך שימוש במילה השנואה עליי שנאה עזה: "מיתוס". אנו מואשמים ב"מיתוס רבי זושא", שאמר "אם יאמרו לי בעולם האמת זושא, למה לא היית כמו משה רבנו, לא אתיירא כלל… ממה אני כן מתיירא – כשיאמרו לי זושא, למה לא היית זושא?"

האומנם הייתה לרבי זושא מאנפולי עצמיות מיוחדת שהיה עליו לחפשה, לגאול אותה, לממש אותה? האם אנו משהו יותר מאשר חומר ביד היוצרים, החברה, הממסד או גורמים אחרים? היהדות לימדה אותנו להאמין בשני מיתוסים – במיתוס של זושא, אך גם במיתוס של האדם כבעל צלם א־לוהים, "אשר בקרבו [של האדם]. ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש אח חייו בתור חיים מגמתיים", כלומר בעלי תכלית "שהם שווים את ערכם", כלומר בעלי משמעות.

העבד האמיתי הוא אותו אדם "שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מאירים בתכונתו הנפשית העצמית", כלומר האותנטית, אלא "במה שהוא טוב ויפה אצל האחר השולט עליו", וכל שליטה כאן במשמע: "בין שהיא רשמית", כעבדות לפי הפשט, "בין שהיא מוסרית – במה שהאחר מוצא [עבור האדם] שהוא יפה וטוב". מתוך כך מכריז הראי"ה שאנו לא עבדים, אנו "בני מלכים". אך על כך, אי"ה, ברשימתנו הבאה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' כסלו תשע"ד, 8.11.2013